בשולחן המלך, מדושן עונג ושמן, צרור מפתחות כבד ורעשני תלוי מתגרה באחד מאבזמי חגורתו. גרזן מבעית זרוק לצד רגלו המורמת קלות מעל שרפרף עץ. מבעד לחלון סערת עד משתוללת ולא הייתי מעזה לפנות אליו בדבר מה כזה או אחר, בקשה כזו או כזו, שאם תסתיים הסערה וכל עבודתי תה
.יה מושלמת , אם אוכל לצאת ואל מה. ומעולם לא השיב לי דבר. גם הייתי מעזה לעיתים רחוקות, נוגעת בו קלות, או מתקרבת ממש ומנקה בסביבת רגליו, או ידיו. תוהה מתי יהרגני. פניו נשארו קפואות, כמי שאינו מתכוון לזוז לעולמים מלבד אותו הרגע בו אהיה פונה אל הדלת, שאז יקפוץ גם יקפוץ עליי ויחסל אותי מיד. ורק דבר אחד היה אומר: "הדלת פתוחה את מוזמנת לנסות את מזלך". הזמן היה חולף לאט ועבודתי לעולם אינה נגמרת. קולי השתנה. כמעט וכבר היה בלתי נשמע. ופניותיי אליו כתחינה שבורה ונשכחת. לחשי תפילה חנוקה. השנים באו והלכו, גם פניי נחרשו קמטי סבל ושיערי האפיר. עד שכמעט וכבר מתתי לרגליו ממש. לצד הגרזן. ומהי סערת עד משתוללת בחוץ כנגד מלכות נצח. רק עליו היה לומר שיהרגני, שיגאל אותי מיסוריי, ואולי הייתי מוצאת בזה מנוחה אפילו. אולם בחלוף השנים, היה אומר פחות ופחות, ואף שוקע בשינות עמוקות שלעיתים התארכו מאד כאורך גילגול הדורות, וידעתי שלא אוכל לעזוב ומבלי הידיעה אם עליי למות מוות טיפשי במפתן הדלת. בבוקר בו מתתי סוף סוף, זרחה השמש. גופי היה שרוע לצד רגלו כפי שחששתי אולם איש לא הניף עליי את הגרזן. גופי פשוט נשען בקלילות בה סיימתי את עבודתי לאותו היום, ושוב שאלתיו אם עליי למות היום. ושלא השיב לי דבר, נשכבתי לצד רגלו והנפתי עליי את הגרזן. כשהתעורר הפצע משנתו הוא נשא אותי בזהירות החוצה והשליך אותי בגן, בין עצי שיקמה רכים לצד הנחל.
