כשאמא היתה מסתובבת בבית בתחתונים, או בלי, לא סבלתי אותה. זאת האמת. כל הגוף הדק הזה, עם כל העיקולים, מציג את עצמו, כל רגע בזווית אחרת. משקה את העציצים. הייתי מביטה באמא המפוארת שלי כל השנים כאילו זה היה הדבר הכי טבעי. וגם זה היה הדבר הכי טבעי. דלת פתוחה בשירותים. ובמקלחת. ובקריאות מחדר השינה. וגם הדיבורים. והמגע המתלטף תמיד. ששנאתי. החיבוקים שנאלצתי לעצור מבלי להבין. וכל הנסיונות להפשיט אותי. פשוט לא סבלתי את אמא שלי. כשאבי היה מגיע, הייתי מטפסת למגדל השן שלי ונועלת 14 מנעולים. שמה דרקון. וגם גופי גידל קשקשים כאלה, על מנת שאוכל לחמוק בנחת, ונשבעתי בי שלעולם איש לא יראה אותי. ולא את העירום שלי. כשאבי היה הולך, נעלם לאנשהו, והייתי יוצאת מחדרי, עטופה מאד, חומקת אל המעיין, כדי לרחוץ בלילה את קשקשיי ולהתנקות באור הלבנה. אולם מה שדבק בי נדמה שכבר הפך עורי. וגם גדלתי והתעצמתי מאד. ואש התמיד נולדה בחזי. אש שיכולה לשרוף כל מי שיתקרב אליי או יבגוד בי. עיני הרנטגן שלי יכלו לראות עתה, את כל הגופים העירומים, תחת כל מלבוש, וכל מעטה. וגם למדתי לשמור על עצמי לבד. כך, כשאבי היה חוזר, איש לא הבחין בקשקשיי המפוארים וברוב גודלי. ולא הייתי זקוקה עוד לשמירה מלבדי. כמובן שנזהרתי שלא לשרוף אותם בטעות. ושמרתי על רגשותיי מאד. שלא להתעטש בטעות אש גהינום. ולהינטש לעד. כל כך הרבה וטוב שמרתי, שכבר שכחתי. על כל השמירה. והימים חלפו וחלפו וכל ילדותי חלפה. יום אחד, שלעולם לא אוכל לשכוח, נגשה אליי אימי. היא חבשה את הכתר הקטן, כשלפתע הציעה לי אותו תמורת חיבוק אחד. את כתר הנסיכה. מבעד לגוף הדרקון העצום שלי, רציתי בכתר הזה כל כך. וכל גופי לא עמד לי. כנגד הרצון. היא חיבקה אותי, אמי, והניחה את הכתר בראשי, ובידה השניה קרעה באיבחה אחת את לב הדרקון שלי. בחוסר אונים מוחלט, קמה ממני שאגה נוראה. שאגת הדרקון האחרונה שלי, אשר ממנה עלתה אש התמיד, ושרפה את ביתי. דבר לא נותר מהבית ההוא. אני זוכרת אותי, יושבת עירומה ומפויחת, בתוך העולם החדש. ובגופי כל עיקולי אימי היפים. עורה עורי. ולבי לב הדרקון שגבה את חייה. את חיי, ואת חיי אבי. ידעתי שזו תחפושת מושלמת שאיש לעולם לא יגלה. ואיני זקוקה עוד, לעד, לשום מעטה.
