2500

ביום לפני שהוא מת קניתי משקפי שמש פעם ראשונה בחיים וזה הרגיש גניבה שלגמרי חורגת מגבולות הטעם הטוב. בשנה האחרונה לחייו הסתובבתי עם פנקס צ'קים גנוב של ההורים שהצלחתי להרים מהתיק שהיה תלוי במסדרון. כבר הייתי בת 19 שנים. הצ'ק הראשון היה על סך 120 ש"ח ונפרע ע"י מוכר מכולת פינתית בשכונה שבה גרתי בשלומציון המלכה, בדירת מרתף בלי חלון. ומכיוון שלכל מעשה רע יש הצדקה בעלת משקל סגולי זהה בעיני המשתמש, אפשר לטעון לטובתי שלמדתי כבר באקדמיה למוסיקה ולא כל כך רציתי לעבוד. הצ'ק השני נפרע ע"י בעלת הדירה שהיתה גם שותפתי המעיקה, בסכום של 1850 ש"ח לחדר בלי חלון. אבא אמר שהוא ישלם את שכר הדירה והלימודים, אבל משהו בנתק הריגשי של הגיל ההוא גרם לי לפספס את זה ולתת לה אחד מהפנקס הגנוב. הצ'ק שלישי והרביעי כבר הרגישו כמו כדור שלג מקוטב רחוק, מתחיל את דרכו, לעבר מעיין נובע חבוי מאד, לאורך מדבריות שיארכו ויארכו ללא שליטה, ובנרטיב כללי שלא מוכר לי.

ב19.5.98 קניתי משקפי שמש. והרגשתי ממש רע עם זה. סה"כ גניבה על סך 2500 ש"ח שגרמה למזלי לגילוי ופיענוח הפשע.

הוא קרא לי ביום שלישי של אמצע שבוע והתבאסתי לבוא, אבל ידעתי שאין ברירה, ולקחתי שני אוטובוסים של שעה וקצת לכל כיוון. אחותי אספה אותי מהתחנה בדממה צועקת, מאחורי מילים מנומסות, שקטות, דואגות לי. בבית לא היתה אווירה של מוות. אבא נשען בספה בחוסר מנוחה, ולאחר מכן רכן קדימה ושוב נשען. ושוב רכן. בכי מלאכים קורע לב פילח את לבו ונשמע באוזניי בלבד. פתאום הוא נעמד, פניו פנו אל החור שנפער בקיר שמאחוריי מכל הקדימה-אחורה הזה שהיה, ואמר, "אם תפגעי באנשים שאוהבים אותך, לא ישאר לך אף אחד. אני הולך להראות לך את כל הדברים הרעים שאני עשיתי".

ואז הוא עבר אותי, מהר כזה, ופשוט קפץ.

"מה עשית?" שאגתי אחריו.

אבל כבר היה מאוחר מדי.

ברגע אחד הוא נעלם לתוך הפתח בקיר לאיזה שטח דמדומים רחב, ונבלע בנוף המוזר. ניסיתי לרוץ אחריו. צעקתי "אבא אבא", בכל הגרון לתוך הכלום. אפילו עזבתי את הבית ואת כל מה שהיה לי. אבל הפתח בלע אותו באפלה לפני שהספקתי להבין. ככה שהרגשתי שאני חייבת למצוא אותו. ממש כאילו הוא מסר את נפשו מדי בחיפזון, או בהיסח דעת, בחוסר אחריות כמעט, ככה להביע את מותך. ועוד במקום, שאין העין רואה את קצהו.

כבר עשרים שנים שהלכתי את המקום הזה, דופקת על דלתות נטושות, מי ראה, מי שמע. את אבי לא ראיתי.

באחד המקרים המוזרים יותר טעיתי אל תוך האגמון הביצה של המלך העריץ מגמליא, כש2500 עורבים של מוות רדפו אותי בהליכתי, משכו בשיערי ,פגמו בעורי עד שהגעתי אל חדרו הקטן של המלך הקטן מאד העריץ על הביצה הקטנה מאד, שאיש לא היה חפץ בקירבתה או בקירבתו מלבדי, שחיפשתי את אבי. וכמעט ששילמתי בחיי, ורק במזלי המוחלט לא פקד עליי זה את גורל הביצה, או כל צמצום אחר ורק על העורבים פקד שיגרשוני וישלחוני ממנו מבלי שנודע לי אפילו דבר אחד בדבר אבי. אולם לא לחינם צעדתי אל ממלכתו, שצל אבי היקר הובילני שמה, אלא שקירבתי עד שם העבירה שמועה נודדת בשאול כולו, שהאכלתי וליטפתי את כל ציפורי המוות הארורות האלה, ונשאו הן קולי ושמי שעד שם אפילו הגעתי לבקש את אבי. ולא מצאתי. גם ציוויתי על עצמי כל דבר רע, לפני שפלטה אותי הדרך להתהלך שוב באין המענה.

ואז, יום אחד, ימים ונהרות רבים בעומקה של הארץ התיכונה, ראיתי אותו.

הוא עמד בקצה צוק, כשרק 2500 צעדים הפרידו ביננו. הוא היה חלש ושפוף. כאדם בסוף כל דרך.

"אבאאאאאא!!!" צעקתי בכל כוחי. לבי צנח ולא יכולתי לזוז. גם האדמה רעדה. אבא סובב את ראשו להביט לאחור, בהיסוס, לעבר דמותי רחוקה, המטושטשת. את המרחק האחרון כבר עפתי בכל עוצמת האש שהיתה בי. ממש שרפתי דרכו, כעורב שחור, כבד, ומלומד כבר, להינעץ ישר בלבו המת. קראתי אבא אבא, בצווחות עורב צורמניות ורמות מאד וכל נוצותיי השחורות נפרשו מעליו בכל איומי הנפש שעמדו לרשותי. מרעידי כל העולמות. ואבא נפל. רק הד הסודות נותר אחריו כשהוא התפוגג, שוב. וכבר נשאר איתי הפעם, לתמיד, כמו כל הציפורים האחרות שאילפתי, עד שבסוף הן הניחו לי