ביום לפני שהוא מת קניתי משקפי שמש פעם ראשונה בחיים וזה הרגיש גניבה שלגמרי חורגת מגבולות הטעם הטוב. בשנה האחרונה לחייו הסתובבתי עם פנקס צ'קים גנוב של ההורים שהצלחתי " להרים" מהתיק שהיה תלוי במסדרון. כבר הייתי בת 19 שנים. הצ'ק הראשון היה על סך 120 ש"ח ונפרע ע"י מוכר מכולת פינתית בשכונה שבה גרתי בשלומציון המלכה, בדירת מרתף בלי חלון. ומכיוון שלכל מעשה רע יש הצדקה בעלת משקל סגולי זהה בעיני המשתמש, אפשר לטעון לטובתי שלמדתי כבר באקדמיה למוסיקה ולא כל כך רציתי לעבוד. הצ'ק השני נפרע ע"י בעלת הדירה שהיתה גם שותפתי המעיקה, בסכום של 1850 ש"ח לחדר בלי חלון. אבא אמר שהוא ישלם את שכר הדירה והלימודים, אבל משהו בנתק הריגשי של הגיל ההוא גרם לי לפספס את זה ולתת לה אחד מהפנקס הגנוב. הצ'ק שלישי והרביעי כבר הרגישו כמו כדור שלג מקוטב רחוק, מתחיל את דרכו אל אהובו, המדבר הגדול ביותר, המסתיר בחיקו, מחפה, את המעיין הנובע ביותר.
ב19.5.98 קניתי משקפי שמש. והרגשתי ממש רע עם זה. סה"כ גניבה על סך 2500 ש"ח שגרמה למזלי לגילוי ופיענוח הפשע.
הוא קרא לי ביום שלישי של אמצע שבוע והתבאסתי לבוא, אבל ידעתי שאין ברירה, ולקחתי שני אוטובוסים של שעה וקצת לכל כיוון. אחותי אספה אותי מהתחנה בדממה.
בבית לא היתה אווירה של מוות. אבי נשען בספה בחוסר מנוחה, ולאחר מכן רכן קדימה ושוב נשען. ושוב רכן. בכי מלאכים קורע לב פילח את לבו ונשמע באוזניי בלבד. שירה שתלווה את דרכי זמן ארוך. הוא נעמד כשגבו פונה אל השאול, ואמר לי: "אם תפגעי באנשים שאוהבים אותך, לא ישאר לך אף אחד". " אני הולך עכשיו. אני הולך להראות לך את כל הדברים הרעים שעשיתי".
" מה עשית?" שאגתי אחריו.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
ברגע אחד הוא נעלם מאחורי קיר לבו הקורס אל תוך ממלכת דימדומים רחבה. ניסיתי לרוץ אחריו. צעקתי "אבא אבא", בכל הגרון. עזבתי את ביתי ואת כל אשר לי. אך המרחב שנפתח בלע את דמותו באפלה לפני שהספקתי אפילו להבין. וגם עליי למצאו. כשם שמסר נפשו. אפילו היתה זו בחירה נחפזת כהיסח הדעת, להביע כך את מותך. ובמקום, שאין העין רואה את קצהו.
20 שנים אני הולכת את המקום הזה, דופקת ומחפשת מי ראה, ומי שמע. ואת אבי לא ראיתי.
באחד המקרים המוזרים יותר טעתה דרכי אל תוך האגמון הביצה של המלך העריץ מגמליא,
כש2500 עורבים של מוות ביקרו אותי בהליכתי ומשכו בשיערי ופגמו בעורי עד הגיעי אל חדרו המצומצם מאד של המלך העריץ שאיש לא היה חפץ בקירבתו. אולם לא לחינם צעדתי אל ממלכתו, שצל אבי היקר הובילני, וקירבתי אליו העבירה שמועה נודדת בשאול כולו, שהאכלתי וליטפתי את כל ציפורי החסד שלו. וגם במחילה ההיא התיישבתי אז בכסא לבקש את אבי ולא נמצא. וציוויתי על עצמי כל דבר רע, לפני שפלטה אותי שוב הדרך להתהלך בשממת האין מענה. רק כשהבנתי שזהו הרע ביותר הנכתב בשמי, נפרדתי בשלום מן האגמון ההוא.
נפשי מלאה סיפורים כרימון. ואת אבי לא מצאתי.
20 שנים אני הולכת את השאול היפה הזה, וקול ענות חיוור, שר לי צוואתו. יום אחד, ימים רבים ונהרות בעומקה של הארץ התיכונה, יכולתי להבחין כבר בדמותו של אבי עומדת בקצה צוק הרחוק ממני כ2500 צעדים בלבד. אבי היה חלש ושפוף כאדם בסוף כל דרך. דרך שאין לה סוף מלבד לידה. "אבאאאאאא!!!" צעקתי בכל כוחי. לבי קרס ושקע בתוכי. אולם לא יכולתי לזוז. האדמה רעדה. ונדמה היה שאבי סובב את ראשו להביט לאחור בהיסוס, לעבר דמותי הרחוקה. האהובה. את המרחק האחרון עפתי בכל עוצמתי האש כעורב שחור מלומד להינעץ ישר בלבו המת. קראתי אבא אבא, בצווחות עורב צורמניות ורמות מאד וכל נוצותיי השחורות נפרשו מעליו בכל איומי הנפש העומדים לרשותי. מרעידי כל העולמות. ואבא קפץ.
