שירה אילן

ביום לפני שהוא מת קניתי משקפי שמש פעם ראשונה בחיים וזה הרגיש גניבה שלגמרי חורגת מגבולות הטעם הטוב. בשנה האחרונה לחייו הסתובבתי עם פנקס צ'קים גנוב של ההורים שהצלחתי להרים מהתיק שהיה תלוי במסדרון. כבר הייתי בת 19 שנים. הצ'ק הראשון היה על סך 120 ש"ח ונפרע ע"י מוכר מכולת פינתית בשכונה שבה גרתי בשלומציון המלכה, בדירת מרתף בלי חלון. ומכיוון שלכל מעשה רע יש הצדקה בעלת משקל סגולי זהה בעיני המשתמש, אפשר לטעון לטובתי שלמדתי כבר באקדמיה למוסיקה ולא כל כך רציתי לעבוד. הצ'ק השני נפרע ע"י

עשרים שנים ישב הפצע בשולחן המלך, מדושן עונג ושמן, צרור מפתחות כבד ורעשני תלוי מתגרה באחד מאבזמי חגורתו. גרזן מבעית זרוק לצד רגלו המורמת קלות מעל שרפרף עץ. מבעד לחלון סערת עד משתוללת ולא הייתי מעזה לפנות אליו בדבר מה כזה או אחר, בקשה כזו או כזו, שאם תסתיים הסערה וכל עבודתי תהיה מושלמת , אם אוכל לצאת ואל מה. ומעולם לא השיב לי דבר. גם הייתי מעזה לעיתים רחוקות, נוגעת בו קלות, או מתקרבת ממש ומנקה בסביבת רגליו, או ידיו. תוהה מתי יהרגני. פניו נשארו קפואות, כמי שאינו מתכוון לזוז לעול

רגע אחרי מותה ובין הכניסה אחרי שערי הברזל הגדולים עמדה פטמה כמעט מאושרת אל מול הבידוק הביטחוני ומלאך גבריאל מפשפש במוחה למגר מחשבות סרק שקריות. זה גן העדן? פטמה שואלת. זה עולם האמת, תחשבי לבד. עונה גבריאל באפטיות מרגיזה. היא לא מוותרת. את מי אני אפגוש? את כולם, ברור. מסנן מבין שיניו, בטח מחכים לך. רגע, אז אין גהינום? מתעקשת. "את מתכוונת עולם השקר?" הוא שואל בתמימות. "הרגע היית בו, לא הבנת?" אבל אני אמרתי רק אמת! פטמה כמעט מתרגזת. "כולם חושבים שהם מדברים רק אמת, מה את חושבת?"